מאירי על סוכה י״ב

1 המשנה הרביעית והכונה להתחיל בביאור החלק השני והוא שאמר חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן ואם התירן כשרות וכלם כשרות לדפנות אמר הר"ם ניחוש שמא ישים אדם מתחלה חבילת האגודה לייבש או להצניע קודם החג וימלך אחר כן ויניחנה להיותה סוכה והוא אסור מן הטעם שזכרנו תעשה ולא מן העשוי ר"ל שאינו עשוי לצל רק לייבש ולפיכך הטרחנוהו להתיר אותן החבילות כדי שיהיה מעשה לשם סוכה ולפיכך צריך להתיר החבילות מפני זה החשש ונאסור עשיית הסכך בחבילות הקשורות:

2 אמר המאירי חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים ר"ל מין קנים הלחים והוא מאכל בהמה בעוד שהם לחים וביבשותם עומדים להיסק ואחר שהם חבילות אין מסככין בהם ופירשו הטעם בגמ' שאע"פ שהם כשרות לסכוך גזרו בהם מפני שלפעמים אדם בא מן השדה וחבילתו על כתפו ומעלה ומניחה על גבי סוכתו ליבשה ונמלך עליה לסוכה והתורה אמרה תעשה ר"ל לשם צל ולא מן העשוי שלא לשם צל ונמצא שמן התורה כל שמניחן לשם צל כשרה אלא שחכמים גזרו מפני שפעמים שמניחה שלא לשם צל ויבא להכשיר ומתוך כך אם התירן לשם צל או שהיו מותרות והניחם לשם צל מותרין שאין גזרה במותרות:

3 וכולן כשרין לדפנות כלומר כל מה שפסלנו בסכך כשר לדפנות הן חבילות קשורות הן מה שאין גידולו מן הארץ ודברים המקבלים טומאה ובגמ' פי' שחבילי קש נאסרו במשנתנו שלא לצאת בהם ידי סכך בלא התרה משום גזרת אוצר כלומר שמא יבא לישב בבית האוצר ר"ל מקום הנעשה שלא לשם סוכה ואין אדם רגיל לאכול בו ולישן בו רוב השנה ופירשו בחוטט בגדיש שהוא מגזרת תעשה ולא מן העשוי ונמצא שיש חילוק בין גזרת אוצר לתעשה ולא מן העשוי ועיקר הענין שגזרת אוצר אף הוא מדין תעשה ולא מן העשוי אלא שזו שאנו באין עליה מגזרת אוצר פירושו שאף כשאתה מפקיע ממנו תעשה ולא מן העשוי שהוא פסול של תורה כגון שהניחם באגדם מתחילת הנחתו לשם סוכה או נדנדן באגדם לשם סוכה אחר הנחתם הואיל ועדיין דומה לאוצר נאסרו עדיין מדברי סופרים מגזירת אוצר עד שיעשה מעשה שלא יהו דומות לאוצר ר"ל שיתיר את אגדם ואין צריכים נענוע אחר ההתרה הואיל והחבילין עצמן סכך שלא נאמר נענוע אחר קציצה בגפן ודלעת אלא מפני שבשעת הקציצה היה הסכך פסול בעצמו ואילו לא אמרנו אלא משום תעשה ולא מן העשוי כל שהניחם לשם סוכה או שפקפק ונדנד בה לשם סוכה כשרה אף בלא התרה ונמצא במשנתינו שחבילי קש פסולין מדין תעשה ולא מן העשוי ומתורת גזרת אוצר:

4 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

5 למטה יתבאר שהחוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה ופירשו בסוגיא זו שהטעם בה משום תעשה ולא מן העשוי לבד ולא מגזירת אוצר ואחר שכן אם פקפק בגדיש לאחר החטיטה כשרה ושמא תאמר מפני מה לא חששו לגזירת אוצר ויפסל אף בפקפוק כדרך שאמרנו בחבילי קש טעם הדבר שחבילי קש אדם עשוי לימלך לסכך בחבילי קש שהונחו ליבש ומתוך שהוא מצוי ראוי לגזור בה אבל גדיש אין הדבר מצוי לימלך בו לחטוט בו לסוכה ומתוך כך לא גזרו אלא כל שעשאו מתחלה לשם סוכה כגון שהניח חלל טפח במשך שבעה הואיל ונעשה האהל לשם סוכה והקלישו אח"כ עד שנעשה בגובה עשרה כשרה וכן אפי' לא הניח בשעת עשיית הגדיש חלל טפח אלא שאח"כ חטט בה אם פקפק אח"כ בגדיש לשם סוכה כשרה ואע"פ שהיה אפשר לפרש בהיפך שחוטט בגדיש מגזירת אוצר שהדבר מצוי לעשות גדישו לכל מה שיצטרך לו וחטיטתו מצויה ללון שם בלילות ומורה לעצמו ואומר מה בין זו שנמלכתי על חטיטתה לזו שעשיתיה מתחלה לכך והנחתי בה חלל ומתוך כך תאסר אע"פ שעשאה על דעת שישלים חטיטתה לשם סוכה וכן אם חטט ואח"כ פקפק בגדיש לא יועיל מגזירת אוצר ובחבילי קש נפרש בה משום תעשה ולא מן העשוי לבד שאין מצוי לימלך בחבילות שהעלן ליבש שיסכך בהן ואחר שכן כל שמניחם מתחילה לכך תהא כשרה תדע שזו היא הסיבה שנסתפק בה בעל השמועה בסוגיא זו לומר ולא ידענא הי מיניהו משום אוצר והי מינייהו משום תעשה ולא מן העשוי ור' יוחנן לאו טעמא דנפשיה קא אמר אלא דלישנא קא דייק ונמצא שבחבילי קש אין הנחה לשם סוכה או נדנוד מועיל בהם אא"כ בהתרה ולגדולי הדורות ראיתי שמתירין בנדנוד ולא יראה כן ובחוטט מיהא אע"פ שלא הניח חלל טפח כל שנדנד אח"כ בגדיש של סכך כשרה והוא שהקשה רב אשי אטו חבילי קש משום גזרת אוצר איכא משום תעשה ולא מן העשוי ליכא וחוטט בגדיש משום תעשה איכא משום גזירה ליכא כלומר שהרי אף בשתיהן אתה יכול לפרש תעשה ולא מן העשוי וגזירת אוצר ותירץ שלשון המשניות מביא לומר כן והוא שאמר חבילי קש דקתני אין מסככין כלומר אף במה שהיה ראוי לסכך בה מן התורה יש לדון בה מגזרת אוצר ר"ל שאף במה שהותר בו מן התורה אין מסככין והוא כשהניחן מתחילה לשם סוכה ובחוטט בגדיש שנאמר בו אינה סוכה ודאי פירושו במה שאין ראוי להיות סוכה מן התורה הא כל שהוא סוכה מן התורה אינה פסולה מטעם גזירה ומאחר שלשון המשניות מוכיח כן אף אנו מחזירין אחר הטעם וכמו שכתבנו תחלה דחבילי קש שכיחי ויש לגזור בהם חטיטת גדיש לא שכיחא ולא גזרינן:

6 חבילי קש אלו שאמרנו שאין מסככין בהם פירשו בתלמוד המערב שאין חבילה פחותה מעשרים וחמשה זירין ולמטה אמרו שבקנים מיהא אגד שלשה הוי אגד ושמא חילוק יש בין קנים לחבילין הנזכרים במשנתינו:

7 סככה בהוצים זכרים ר"ל שנכנסים בתוך הברזל ועדיין אין בהם ברזל כשרה שאע"פ שהם כלים פשוטי כלי עץ הם ואין מקבלין טומאה בנקבות והוא שיש נקב בראשן והברזל נכנס לתוכם ונמצא שיש להם בית קבול פסולה שמקבלין טומאה הם מצד בית קבול זה ואע"פ שאותו בית קבול עשוי למלאות מלוי שאינו עשוי להתרוקן מ"מ בית קבול הוא כך פירשוה גדולי הרבנים ויש להקשות להם ממה שאמרו במסכת כלים פרק י"ז תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה ופירשו גדולי המחברים שתחתית הוא בקעת של עץ שחוקקים בה בית קבול ותוקעין בה הסדן של ברזל ואמר שבשל נפחים טהורה שהסדן גדול ואינו עשוי להנידו והרי הוא עתיד למלאותו וכל בית קבול העשוי למלאות ר"ל מלוי שאינו עשוי להתרוקן אינו בית קבול אבל של צורפים טמא שהסדן שלהן קטן ונקל להסירו ממקומו ואף הצורפים רגילים בכך שכל שיש בידם מאותו דק דק הנשאר להם כשהם קוצצים שפתי טסי הכסף והזהב הם מסירים את הסדן ומצניעים שם באותו נקב עד שיכנסו מהם דבר הראוי או עד שיקומו ממלאכתם ומצניעים אותו במקום אחר ואלמא אדרבה כל נקב העשוי למלאת מלוי עולם שלא להתרוקן אינו בית קבול ואינו מקבל טומאה ומתוך כך מפרשים כאן שבית קבול זה אינו אלא לפי שעה והוא בשעת מלחמה וכל שהוא לפי שעה אע"פ שמ"מ עשוי למלאות באיזה שעה בית קבול הוא אחר שעשוי להתרוקן באי זו שעה ומ"מ לקצת רבני צרפת ראיתי שפירשו אותה משנה של טהרות בדרך אחרת ולא נתבררו לי דבריהם:

8 סככה באניצי פשתן פסולה ואניצים אלו הם פשתן המתוקן כל צרכו ר"ל שרוי במים ושפך אותו ונפצו ושמא תאמר והלא אין מקבל טומאה עד שיתלבן כמו שביארנו בשני של שבת תדע שמפני זה פירשוהו גדולי הרבנים בכאן משנתלבן ואין נראה כן וגדולי המפרשים כתבוה אע"פ שלא נתלבן הואיל וראוי הוא ליתנו בכרים וכסתות ומקבלין טומאה על ידיהם וי"מ משיתלבן משיהא ראוי להתלבן והיינו דייק ונפיץ וגדולי המחברים פירשו שאע"פ שאין מקבלין טומאה מ"מ נשתנית צורתם ודומים כמי שאינם גדולי קרקע אבל בהוצי פשתן והוא דלא דייק ולא נפיץ אלא ששרוי במים כשרה עץ בעלמא הוא ויראה בגמרא שיש בזה מין שלישי והוא נקרא הושני פשתן והוא דייק ולא נפיץ והדברים נראין בו שכשר לסיכוך אלא שגדולי פרווינצא חולקים בה בחיבוריהם מצד דספיקא דאורייתא לחומרא:

9 י"מ באניצי פשתן שאף משנתלבנו אין בהם אלא טומאת סופרים שאין בהם טומאה מן התורה אלא בטווי שתי וערב וכמו שאמרו שם סככה בטווי פסולה והם מפרשים שהליבון קודם הטוויה ומתוך כך מקשים לעצמם אף הוצים זכרים יפסלו שהרי פשוטי כלי עץ מטמאין מדברי סופרים וכדאמרינן שאני פשוטי כלי עץ דרבנן עד שפירשו שלא נאמרה טומאת סופרים בפשוטי כלי עץ אלא ברחבים הראויים לתשמיש שבאלו מיטמאין מדרבנן בשאר טומאות ומן התורה במדרס הזב אבל בהוצים לא וכן יש אומרים בפשתן שלא הוצרכו לטומאת התורה לטוויה אלא כשהם עומדים לטוות אבל כל שהם עומדים להשתמש בעין דיו משיתלבן ומ"מ י"מ שהליבון אחר טוויה הוא ואף אנו פירשנוה כן בשני של שבת וכן י"מ שלא הצריכו טווי' אלא לצמר אבל לפשתן משיהא ראוי להתלבן וכן י"מ שלא הצריכו לטווי' אלא לטומאת נגעים דכתיב בהו או בשתי או בערב אבל בשאר טומאות משיתלבן:

10 בתלמוד המערב אמרו סככה בחבלים אית תנאי תני פסולה ואית תנאי תני כשרה מאן דאמר פסולה בחבל של פשתן מאן דאמר כשרה בחבל של סיב ופירשו גדולי הרבנים הטעם בהכשר של סיב ושל חלף מפני שצורתם עומדת ואין החבלים כלים:

11 שוצי ושוצרי הם עשבים גדולים ומקצת בני אדם אוכלים אותם ומ"מ אינם אוכל כדי לקבל טומאה ומעתה שוצי מסככין בהם אבל שוצרי הואיל וריחם נמאס הרי זה מניח את הסוכה והולך לו ונמצאת דירתו סרוחה וכן אתה למד לכל כיוצא בזה: